אינטראקציה כוחנית בין ילד להורה

הדרך לתקשורת מיטיבה עם הילד

תיאורית הלמידה החברתית ( (Social Learning Theory)‏ היא תאוריה המסבירה את ההתנהגות האנושית כמושפעת מגורמים סביבתיים וקוגנטיביים. בנדורה מתאר תהליך קוגניטיבי של גירוי, פרשנות ותגובה. למעשה האדם נחשף לגירוי - חושב עליו - מפרש אותו – ומגיב. בסופו של דבר האדם מגיב לפירוש שנתן לגירוי ולא לגירוי עצמו.

מה קורה באינטראקציה בין הורה לילד

דפוס של התנהגות בעייתי מתרחש החל מהגיל הרך, באמצעות אינטראקציות כוחניות החוזרות על עצמן בין הילד להוריו (Forgatch and Patterson, 2010). דפוס זה מופיע בשכיחות גבוהה אצל ילדים אשר הוריהם פועלים בצורה לא עקבית.

האינטראקציה הכוחנית פועלת במעגל בין ההורה לילד:

  • הורים נותנים הוראות לילד ומציבים גבולות.
  • הילד אינו מגיב ופועל בהתנגדות ולעיתים בהתרסה.
  • הורים פועלים בהסלמה כוחנית או וותרנות וייאוש.
  • הילד מפעיל הסלמה נוספת.
  • הורה נסוג, והילד משיג את אשר רצה.

האינטראקציה הכוחנית מבוססת על כוח שמחזק את התנהגות הילד בעוד ההורה חווה חווית כישלון מתסכלת, אינטראקציה כזו מעצימה חוסר אונים, מצוקה ואף ייאוש. לעיתים חוסר העקביות מתרחש בין שני ההורים, הורה אחד סמכותי וכוחני והאחר וותרן. בדרך זו המשפחה נכנסת למצוקה, היחסים השליליים בתקשורת שבין הורים לילדים מתקבעים וכל המשפחה עוברת טלטלה.

הגישה המערכתית המשפחתית טוענת שהילד הוא חלק ממערכת יחסים והתנהגותו מושפעת לא רק מיחסי הורה ילד אלא גם מהיחסים בין ההורים עצמם, ובין ההורים והמערכת החינוכית (גרינבאום ופריד, 2011). הורים שנמצאים בקונפליקט ואינם מתואמים ביניהם על ערכים משפחתיים, מתקשים לשמור על חוקים וגבולות. ילדים עם דפוסי התנהגות בעייתיים, יתפסו את הפער החינוכי בין ההורים וכתוצאה מכך תיפגע המנהיגות ההורית. במקרה כזה ייווצר קושי בהטלת משמעת, מצב שבו אחד ההורים יפעיל נוקשות ומשמעת כוחנית בעוד האחר לא יפעל כלל ואז שני ההורים יחושו חוסר אונים.

המבנה הבסיסי במערכת הרגשית של המשפחה הוא משולש אם – אב – ילד. ברגע ששני ההורים מרגישים חסרי אונים יש סיכוי שתתפתח קואליציה בין אחד ההורים לילד אל מול ההורה השני, קואליציה זו אינה בריאה כי היא תיתן לילד כוח ותעודד את הילד לפריצת גבולות ולהמשך דפוס ההתנהגות שלו הלוקה בחסר. במקרה כזה יתפתחו יחסים בין ההורה הטוב לבין הילד שילווה במאבק סמוי וגלוי נגד ההורה הנוקשה – "הרע", זו מערכת סבוכה ואינה בריאה כלל למשפחה. המערכת מסתבכת יותר כאשר היחסים בתוך המשולש "הלא תקין" מסלימים ומשפיעים על הקשר הזוגי – בין ההורים. הקונפליקט בין ההורים הוא קונפליקט מתמשך שאינו בריא ותקין לניהול משפחה. ככל שהקונפליקט בין ההורים גדול יותר ויהיו מסרים מילוליים וגלויים לעיני הילד, כך נראה עליה במצוקה של הילד ובבעיות ההתנהגות שלו.

השפעות משפחתיות אלה, נחקרו במחקרי מעקב ונבדקה תוכנית התערבות והשפעתה על השינויים שהתחוללו במשפחה. כתוצאה מהמחקר פרופ' יואל אליצור פיתח מודל שמתבסס על הורות:

  • תומכת
  • שומרת,
  • יציבה,
  • מותאמת. (מודל תשי"ם)

לטענתו משפחה מתפקדת היטב, תוך שילוב של קרבה, תמיכה ושמירה על מסגרת של גבולות. משפחה שתתנהל בדרך זו, תיצור תנאים מעודדים של התפתחות ביטחון רגשי, וויסות עצמי ושיתוף פעולה חברתי של הילד. הורים שיעמדו איתן אל מול הילדים ביחד כזוג, יפעלו כ"מנהיגים" ולא יזדקקו להפעלת גישה כוחנית אל מול הילד, אלא יזכו לעמדה של הפעלה והיענות מרצון. הילד ישתף פעולה, יקבל את הסמכות ההורית מתוך קשר חיובי של אמון בהורה שפועל לטובת הילד (Kochanska, Forman, Aksan and Dunbar, 2005).

הורה "מנהיג" יפעל גם כהורה סמכותי אך שופע אהבה, יעודד ביטוי רגשי, חיבה באמצעות מגע, הוא יהיה הורה קשוב שמקדיש מחשבה ושיקול דעת בניסיון ללמוד את ילדו להכירו ולהבין את צרכיו. זהו הורה שמתייחס בכבוד אל הילד ובסבלנות רבה. הורים רבים חושבים שקיימת סתירה בין הצבת גבולות לבין אהבת הילד, בין סמכות הורית לבין רגישות וחום, אך התנהגויות אלה הינם הבסיס לתפיסה של הורה סמכותי. הורה סמכותי ניחן ביכולת לגלות אמפטיה ומסוגלות להבין את רגשות הילד וצרכיו. 

אמפטיה היא מרכיב מובנה בתוך ההורות הסמכותית. כלומר, ההורה מסתכל לעבר מטרתו החינוכית ויודע לקחת בחשבון גם את נקודת המבט של הילד ולכבד אותה ממקום אמפטי. היכולת האמפטית הינה מרכיב מאזן מאחר וההורה יכיר ברצונותיו וצרכיו ומנגד יכול להבין גם את הצרכים והרצונות של ילדו.

כיצד נוכל לבטא אמפטיה בהצבת גבולות?

על ההורה לעשות הפרדה בין תחושותיו של הילד לבין התנהגותו (תייר, 2011 מתוך "סמכות הורית"). האמפטיה תאפשר להורה להבין, להכיל להכיר ברצונות וברגשות של הילד כלגיטימיים ובד בבד שלא לקבל את התנהגותו ה"לא רצויה" של הילד, לכן ידרוש ממנו להפסיק ולהתנהג באופן חיובי. זו תגובה סמכותית ואמפטית. הורה אמפטי יוכל לעמוד אל מול צרחות של פעוט מאחר שיהיה מסוגל לראות מעבר להתנהגות הפרועה של הילד. הוא יבין שהילד זועק מתוך מצוקה רגשית מסוימת, שהוא פגוע מכך שההורה אינו נענה ומתוסכל שרצונו איננו ממומש. עצם ההבנה אינה פוסלת את אי ההסכמה של ההורה עם הילד. זו היכולת להפריד בין הכלת רגשות הילד לבין אי הסכמה לרצונותיו מאחר שההורה יבין מה מקור ההתנהגות. 

מה לעשות אם כך? וכיצד להגיב?

המענה האמפטי מורכב בראש וראשונה מהבנה ונכונות להכיל את הילד, יש להראות לילד שמבינים את כעסו ולאחר מכן לנסות להרגיע ולומר: "אני רואה שאתה עצוב וכועס, אני מבינה שרצית שאקנה לך את זה..." אבל היום לא קונים, דיברנו על כך בבית", "אני מצטער היום לא תכננו לקנות את זה". או "חמוד שלי, אני מבינה שאתה כועס אבל אני לא מרשה ממתק לפני האוכל... תסיים לאכול ותוכל לקבל לאחר מכן את הממתק". התגובה משלבת אמפטיה וסמכותיות. כמובן שההורה פונה בגובה העיניים לילד אם הוא ילד בגיל הרך יש להרים אותו על הידיים לחבק, לנחם.

הורה שמדבר נחרצות משדר אסרטיביות ומקרין ביטחון וגישה זו יכולה לעזור. הילד יחוש שמבינים אותו, רואים אותו ומתייחסים אליו גם אם לא יירגע לחלוטין ההתפרצות והכעס של הילד עשויים לפחות. ילד שיזכה ליחס אמפטי עקבי ילמד להרגיע עצמו.

יחס חיובי ואמפטי של ההורה אל הילד גורר אחריו יחס דומה של הילד אליו. ילד שגדל באווירה אמפטית יהיה רגיש לאחר, ילמד להפגין אכפתיות והתחשבות באחרים. אלה יחסים איכותיים מטיבים שנבנים לאורך השנים החל מהגיל הרך (שנתיים ואילך) ומהווים בסיס איתן ויציב גם להמשך הדרך בגיל ההתבגרות ובחיים הבוגרים לאחר מכן.